יום שני, 20 בספטמבר 2010

הדבר הראשון שעלה לי לראש





























תוציא את זה כבר. תקיא את זה החוצה. זה בנאלי, זה שטחי, זה שגרתי ומתבקש אז תוציא את זה. זה מחכה לך על קצה הלשון, על קצה העכבר, הצורה הצבע והקומפוזיציה - כל הדברים המתבקשים רק רוצים לצאת החוצה, אז תשפוך אותם. תשפוך אותם כמו זבל החוצה. תנקה את המערכת. תן להכל לצאת, הנייר סובל הכל. רק תוציא. תקיא. מרגע הראשון שהתחלת לשמוע אתה מחכה להראות את זה. לעצמך ולעולם. אל תשאיר שום דבר בצינורות. את כל המניירות, הקלישאות, הסטריאוטיפים תוציא.


הוצאת? יופי.

עכשיו הדף נקי ולבן.
עכשיו באמת אפשר להתחיל לעצב.



יום שבת, 18 בספטמבר 2010

The Extra Mile

עיצוב לא נגמר, הוא נפסק. אם הייתי משלם תמלוגים על המשפט הזה כל פעם שאמרתי אותו, מישהו כבר היה יכול לקנות בית בריביירה. אבל מי לא מכיר את הרגע הזה, שעוברת המחשבה שהיית יכול לעשות את זה יותר טוב, אם רק היה לך זמן. אם רק היו דוחים את הפרזנטציה בעוד כמה ימים, היית עושה את הברקת המאה. אז איך גורמים לרגע הזה להגיע, לפני שאנחנו באמת צריכים לסיים אני באמת לא יודע להגיד, אבל אני כן יודע, שמה שקורה אחרי הוא תמיד הדבר המעניין ביותר. יצירתיות היא לדעת לקחת את הדברים בדרך הנכונה למקום הנכון. וירטואוזיות היא להיות זה שמגדיר מה המקום הנכון, מגיע אליה בדרך הכי לא צפויה, וגם כשהוא שם, זו רק תחנת ביניים לדבר טוב יותר, מדוייק יותר, מפתיע יותר. צריך לדעת להגיע לדבר המושלם, זה ברור. אבל מעבר לזה, כשמגיעים, צריך לקחת אוויר, לנשום עמוק, להבין שזו בעצם רק נקודת המוצא לדברים הטובים באמת, ולהמשיך. זה קשה, זה מתיש, זה מרגיש כאילו הגענו לקצה המרתון ופתאום הרחיקו לנו את נקודת הסיום בעוד כמה קילומטרים, אבל אלו הקילומטרים היפים ביותר, עם הנופים והמראות המרהיבים ביותר, לנו רק נותר לאזור את הכוח והאומץ להמשיך. לא לוותר בקו הסיום.

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

טובים השניים מן האחד

שני דברים שעשו אותי אדם שמח יותר לאחרונה, ולהם אני חייב לחלוק כבוד.

הראשון הוא קמפיין הכדורים המשעשעים של מפעל הפיס. אין אחד שלא יכול להזדהות עם הסיטואציות התהומיות האלו, כשחוסר האונים מחלחל, ואתה בולע את הרוק, הלשון, והכבוד האבוד בגלל שאין לך. והנה נולד קמפיין שלם שרוכב על זה, מעניק את העליונות המושלמת על כל הסיטואציות האלו של החיים. כסף הוא כוח, וכולנו היינו יכולים להסתדר עם קצת יותר כוח בידיים. זה עושה חשק לקחת את הכדורונים האלו ולחבק אותם, לכווצ'ץ אותם. ולרוץ למלא איזה טופס.

הדבר השני קשור לשיטוט מהיר שעשיתי בסופרפארם לאחרונה. קצת רקע לעניין: כבר שנים שאני סוחב איתי תיק רחצה ענקי למילואים, כי גם אם זה שבועיים, אני צריך לסחוב שמפו לחצי שנה, משחת שיניים לשנתיים, וקצף גילוח כאילו הייתי גורילה מצויה. כולנו היינו בחו"ל, כולנו עברנו בDuane Reade ונתקלנו במארזים מיניאטורים של כל דבר. והנה באו החברה מסופרפארם והבינו שיש דרישה, יש ביקוש. והעמידו מחלקה שלמה של דברים קטנים. מעבר לחיבה האובססיבית שלי לדברים קטנים, סוף סוף מקשיבים לי, נותנים לי את מה שאני צריך, לא מעבר, ובמילואים הבאים אני לא אשבור את הגב עם תיק בגודל צ'ימידן של מוצ'ילר מצוי בטרק באמזונס.

קוראים