שני דברים שעשו אותי אדם שמח יותר לאחרונה, ולהם אני חייב לחלוק כבוד.
הראשון הוא קמפיין הכדורים המשעשעים של מפעל הפיס. אין אחד שלא יכול להזדהות עם הסיטואציות התהומיות האלו, כשחוסר האונים מחלחל, ואתה בולע את הרוק, הלשון, והכבוד האבוד בגלל שאין לך. והנה נולד קמפיין שלם שרוכב על זה, מעניק את העליונות המושלמת על כל הסיטואציות האלו של החיים. כסף הוא כוח, וכולנו היינו יכולים להסתדר עם קצת יותר כוח בידיים. זה עושה חשק לקחת את הכדורונים האלו ולחבק אותם, לכווצ'ץ אותם. ולרוץ למלא איזה טופס.
הדבר השני קשור לשיטוט מהיר שעשיתי בסופרפארם לאחרונה. קצת רקע לעניין: כבר שנים שאני סוחב איתי תיק רחצה ענקי למילואים, כי גם אם זה שבועיים, אני צריך לסחוב שמפו לחצי שנה, משחת שיניים לשנתיים, וקצף גילוח כאילו הייתי גורילה מצויה. כולנו היינו בחו"ל, כולנו עברנו בDuane Reade ונתקלנו במארזים מיניאטורים של כל דבר. והנה באו החברה מסופרפארם והבינו שיש דרישה, יש ביקוש. והעמידו מחלקה שלמה של דברים קטנים. מעבר לחיבה האובססיבית שלי לדברים קטנים, סוף סוף מקשיבים לי, נותנים לי את מה שאני צריך, לא מעבר, ובמילואים הבאים אני לא אשבור את הגב עם תיק בגודל צ'ימידן של מוצ'ילר מצוי בטרק באמזונס.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
הכדורונים האלה של מפעל הפיס מעצבנים, ובעיקר מאז שהם נוצקו בפלסטיק לגודל מפלצתי, וממלאים את רחובות העיר בזוהמה ויזואלית.
השבמחקאגב, פיס זה מס לטיפשים, תמיד ממלאים ולא זוכים (מה, באמת?), ומבירור שערך פעם דרור פויר הגאון, מסתבר שמספרם של הדוכנים הכתומים הדוחים האלו גבוה במיוחד בפריפריה ובעיקר בעיירות פיתוח. וראינו כמה זה עזר להן שם.